הלוואי שזה הטור האחרון
גדי עזרא טוען כי שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, ישראל טרם הפנימה את המערכה על התודעה כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי. לדבריו, היעדר תפיסה ומנגנון מסודר לניהול ההסברה מהווה אחד המחדלים הגדולים של המלחמה, עם השלכות על חיילים, אקדמאים והציבור הרחב.
גדי עזרא כותב כי שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, ישראל הרשמית טרם הפנימה את חשיבות המערכה על התודעה כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי. לדבריו, ברמת המדינה, זירת לחימה זו פשוט לא נחשבת. הוא מגדיר זאת כאחד המחדלים הגדולים של המלחמה, שכן ההשלכות ניכרות: הישגים צבאיים ממותגים כפשעי מלחמה, חיילים מאוימים באמברגו נשק, אקדמאים מוחרמים וספורטאים מודרים. עזרא טוען כי הדרג המדיני לא קבע יעדים להסברה, אין תיאום בין הגופים המדברים בשם ישראל, וכלים מודרניים כמו חמ"ל מסודר או ארכיון הסברה לאומי לא קיימים. הוא מציין כי הבעיה אינה האנשים, אלא היעדר דרישה לעבוד יחד. כדוגמה, הוא מביא ויכוח בין דובר צה"ל למשטרה על מנהרה ליד קלקיליה, ושתיקה של 11 שעות במשרד החוץ בעת אירוע מטוס פליי דובאי. עזרא קורא למנות בעל בית אחד למערכה הרכה, עם סמכות אמיתית, שינהל אותה וידווח ישירות לראש הממשלה.