מה עוד צריך לקרות?
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, פרופ' גיא הוכמן בוחן מדוע תומכי הימין, ובמיוחד תומכי נתניהו, אינם מעדכנים את עמדותיהם לאור הביקורת החריפה שהם עצמם משמיעים על הממשלה. המאמר משתמש בכלים סטטיסטיים (חוק בייס) כדי להסביר כיצד הטיות קוגניטיביות מונעות עדכון אמונות, ומצטט ביקורות של אישי ימין כמו עופר וינטר, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר והצל על מדיניות נתניהו.
שלוש שנים אחרי אסון 7 באוקטובר, פרופ' גיא הוכמן, מומחה לכלכלה התנהגותית מאוניברסיטת רייכמן, מנתח את חוסר היכולת של הציבור, ובמיוחד תומכי הימין, לעדכן את עמדותיהם הפוליטיות לאור ראיות חדשות. המאמר פותח בהסבר על חוק בייס והטיית שיעור הבסיס, ומראה כיצד אנשים נוטים להתעלם ממידע סותר כאשר זהותם הפוליטית על הכף. הוכמן מצטט ביקורות חריפות מצד אישי ימין מובהקים: עופר וינטר תוקף את הססנות הדרג המדיני אך מכריז ש"רק על נתניהו נמליץ"; בצלאל סמוטריץ' איבד אמון ברה"מ אך קורא לאחדות בראשותו; איתמר בן גביר מתלונן על המדיניות תוך הצהרת נאמנות; והפרשן "הצל" תוקף את המדיניות אך מבהיר שהוא עדיין תומך בנתניהו. הטענה המרכזית: אם אפילו תומכי השלטון מבקרים את המצב כאילו הממשלה לא קשורה, וזה לא מעורר חשיבה על עדכון המסקנה, הרי שעמדה פוליטית הפכה ל"עובדה" שאינה ניתנת לערעור. הוכמן קורא להפעיל את כלל קרומוול – לשקול את האפשרות שאנו טועים – ולא לוותר על זכות הבחירה בגלל פחד מסטטיסטיקה.