"זה חוסר שלא ייסגר לעולם": שנה אחרי שהבנים הושבו מעזה
במלאת שנה להשבתם של עוז דניאל, עומר נאוטרה ותמיר נמרודי ז"ל לקבורה בישראל, אמותיהן משתפות בראיון נרחב את ימי החרדה והתקווה, השבר עם הבשורה הקשה, והגעגועים שאינם מרפים. מירב דניאל מתארת את תהליך האבל המושהה, איריס נאוטרה מדברת על הסגירה והחוסר שלעולם לא ייסגר, ומיכל נמרודי משתפת בתחושת האובדן והוודאות הכואבת.
במלאת שנה להשבתם של עוז דניאל, עומר נאוטרה ותמיר נמרודי ז"ל לקבורה בישראל, אמותיהם משתפות בראיון נרחב את ימי החרדה והתקווה, השבר עם הבשורה הקשה, והגעגועים שאינם מרפים. מירב דניאל, אמו של עוז, מתארת את תהליך האבל המושהה: 142 ימים שבהם חשבו שעוז בחיים, עד פברואר 2024 שבו התבשרו שנהרג ביום חטיפתו. בנובמבר 2025 הוא הוחזר לקבורה. "התקווה נגמרה בפברואר 2024", היא אומרת, ומתארת את הקושי שבפרידה במחנה שורה ואת הוודאות שהרגיעה את נפשה. היא ממשיכה לנקות את חדרו מדי שבוע כאילו עוז עתיד לחזור. איריס נאוטרה, אמו של עומר, מספרת על ההלוויה בקריית שאול אליה הגיעו המונים, ועל התחושה שאין סגירת מעגל: "זה חוסר שלא ייסגר לעולם". היא מתארת את החזרה למאבק למען השבתו של רני גווילי לאחר קבורת עומר, ואת הקושי לחזור לשגרה. מיכל נמרודי, אמו של תמיר, משתפת בתחושת האובדן לאחר שנתיים של מאבק, ובכאב על כך שתמיר נהרג מהפגזות חיל האוויר. "תמיר פה. לא כמו שרצינו, אבל הוא פה", היא אומרת, ומתארת את רגע הפרידה ליד הארון כרגע מפרק.