הכיסא המתנדנד, כיסא האחריות | דביר קריב
דביר קריב חוזר, שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, לשאלת האחריות. הוא טוען שכיסא שלא מתנדנד אחרי כישלון חמור הוא סכנה למדינה, ומשווה את מחדל 7 באוקטובר לכישלונות עבר כמו מלחמת יום כיפור ורצח רבין. קריב תוהה כיצד הייתה נראית ישראל אילו ראש הממשלה היה לוקח אחריות עליונה ומתפטר, ומצביע על נתניהו כמי שהכיסא שלו הפך יציב מדי.
דביר קריב חוזר, שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, לשאלת האחריות הציבורית. הוא טוען שכיסא שלא מתנדנד אחרי כישלון חמור הוא לא יציבות אלא סכנה למדינה. קריב משווה את מחדל 7 באוקטובר לכישלונות עבר: במלחמת יום כיפור, ועדת אגרנט הטילה אחריות על הדרג הצבאי, אך גולדה מאיר התפטרה תוך שבועיים מפרסום דוח הביניים. ברצח רבין, ראש השב"כ ושורה של בעלי תפקידים שילמו מחיר אישי. קריב טוען שב-7 באוקטובר היה מודיעין, הייתה שמירה, אך לא הייתה אמונה באיום. בכירי צה"ל לקחו אחריות, אך ראש הממשלה בנימין נתניהו לא. קריב תוהה כיצד הייתה נראית ישראל אילו נתניהו היה אומר: "הייתי ראש הממשלה. זה קרה במשמרת שלי. האחריות העליונה היא שלי. אני מסיים את תפקידי." הוא מצביע על נתניהו כמי שהכיסא שלו הפך יציב מדי, ומזהיר שכיסא יציב מוביל לאסון הבא. המאמר משתמש באנלוגיה לחגורת בטיחות: הכיסא המתנדנד הוא מנגנון בטיחות, לא חולשה.