השכול נכנס לפוליטיקה - וכאן עובר הגבול | ליאורה מינקה
טור דעה מאת ליאורה מינקה הבוחן את כניסתם של בני משפחות שכולות לפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות לכנסת. מינקה טוענת כי השכול יכול וצריך להיות נוכח בשיח הציבורי, אך קובעת גבול ברור: אין להפוך אותו ל'תעודת הכשר' לעמדה פוליטית מסוימת, ואין לייצר בעלות מפלגתית על זכר הנופלים.
טור דעה מאת ליאורה מינקה, המתפרסם במעריב, עוסק באחד הנושאים הרגישים בחברה הישראלית: השכול והמפגש שלו עם הפוליטיקה. מינקה מתייחסת לשילובם של בני משפחות שכולות ברשימות המפלגות השונות לכנסת בבחירות 2026, ומשרטטת את גבולות השיח הראוי. היא מדגישה כי אדם שאיבד את היקר לו מכל אינו מאבד את זכותו להביע עמדה פוליטית, וכי קולם של השכולים יכול להעשיר את השיח הציבורי בכך שהוא מכניס לדיון את מחיר המלחמה. עם זאת, מינקה קובעת גבול ברור: העובדה שאדם שייך למשפחה שכולה אינה הופכת את עמדתו לנכונה יותר, ובוודאי אינה מייצגת את כלל השכולים. היא מזהירה מפני ניסיון של פוליטיקאים לייצר בעלות על הזיכרון, דבר הפוגע במרחב המשותף ובלכידות החברתית. מינקה מסיימת בקריאה להבנה שהשכול אינו יכול לשמש 'תעודת הכשר' לעמדה פוליטית, וכי אפשר להזדהות עם כאבו של אדם שכול ובאותה נשימה לחלוק על מסקנותיו הפוליטיות.