דרור בהתה בו ואז שאלה אותי בתמימות "אבא, מי זה?"
טור אישי של נעם חורב במגזין N12, המתאר כיצד בתו בת השנתיים, דרור, שואלת אותו שוב ושוב "אבא, מי זה?" בכל מפגש עם אדם חדש. המפגש עם סטיקר של חייל מחייך על דלפק בית קפה מוביל את הכותב להרהור על דרכי ההנצחה הלא-פורמליות שצמחו בעקבות 7 באוקטובר – סטיקרים המופיעים במקומות יומיומיים, ללא טקסים וללא רשות, ומשנים את אופן הזיכרון הקולקטיבי.
טור אישי של נעם חורב במגזין N12, המתאר כיצד בתו בת השנתיים, דרור, שואלת אותו שוב ושוב "אבא, מי זה?" בכל מפגש עם אדם חדש – בשיחת טלפון, בדלת, במעלית. המפגש עם סטיקר של חייל מחייך על דלפק בית קפה מוביל את הכותב להרהור על דרכי ההנצחה הלא-פורמליות שצמחו בעקבות 7 באוקטובר. הסטיקרים הפכו לדרך אלטרנטיבית להנצחה – קטנים, יומיומיים, מודבקים כמעט בחופזה, ללא טקסים וללא רשות. הם תופסים במקומות לא צפויים: תחנות אוטובוס, פגושים, דלפקי בתי קפה. הזיכרון כבר לא ממסדי וקבוע, אלא זולג, נוכח, מבולגן. הסטיקרים דוהים בשמש ונקרעים בגשם – ההפך מאבן, בדיוק כמו הזיכרון עצמו. הכותב מתאר כיצד הזיכרון מצייר מפה רגשית חדשה של הארץ, לא של כבישים וגבולות אלא של פנים ושמות. בסוף הטור, המלצרית בבית הקפה מספרת לדרור שהחייל הוא אסף, שעבד שם פעם והכין קפה טעים – וכך, בזכות הסטיקר, עוד ילדה קטנה יודעת מי הוא היה.