האם אפשר היה לשחרר את החטופים מוקדם יותר?
במלאת שנה להסכם שחרור החטופים, בוחנת הכתבה את השאלה הכואבת האם ניתן היה לשחררם מוקדם יותר. הכתבה סוקרת את המחדל בטיפול בשבויים ובנעדרים לפני 7 באוקטובר, את המשא ומתן שנוהל בצירים מקבילים, ואת שלושת ההסכמים שהושגו. היא מציגה את עמדותיהם של גורמים במערכת הביטחון, מזכיר הממשלה ושורד שבי, תוך שהיא מציינת כי רוב אנשי צוות המשא ומתן סבורים שניתן היה לשחרר חלק מהחטופים מוקדם יותר, אך הדבר היה כרוך בנסיגה מלאה מעזה.
במלאת שנה להסכם לשחרור החטופים, הכתבה בוחנת לעומק את השאלה האם ניתן היה לשחרר את החטופים מוקדם יותר. היא נפתחת בתזכורת כי 251 ישראלים וזרים נחטפו ב-7 באוקטובר 2023, וכי ארבעה נוספים (אורון שאול, הדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד) היו בשבי בעזה קודם לכן. הכתבה מציינת כי המדינה לא טיפלה בסוגיית השבויים ברצינות הראויה לפני הטבח, וכי בימים הראשונים שלאחריו, השבת החטופים לא הייתה ברשימת המטרות הרשמיות של המלחמה – מצב שהשתנה רק עם כניסת גנץ ואיזנקוט לממשלה. במשך שנתיים התנהל משא ומתן בצירים מקבילים, ובסופו של דבר הושגו שלושה הסכמים: בנובמבר 2023, בינואר 2025 ובאוקטובר 2025. רוב אנשי צוות המשא ומתן סבורים שניתן היה לשחרר חלק מהחטופים מוקדם יותר, אך הדבר היה מותנה בנסיגה מלאה של צה"ל מרצועת עזה, כולל מציר פילדלפי, עם ערבויות בינלאומיות שלא לחזור למלחמה – מהלך שהיה נתפס כניצחון לחמאס. מזכיר הממשלה יוסי פוקס הגן על העמדה הישראלית, בעוד שורד השבי מקסים הרקין טען כי חד-משמעית היה אפשר לעשות זאת מוקדם יותר. אחד מבכירי המשא ומתן מייחס את העיכוב למניעים אידיאולוגיים, פוליטיים ואישיים, ומציין כי רק התערבותו של נשיא ארה"ב טראמפ יצרה את המומנטום הציבורי שהוביל להסכם.