"חזרנו לחיות בשטעטל": היהודים בגרמניה מספרים על הפחד ברחובות

יהודים מברלין, הנובר, פרנקפורט ומנהיים מתארים עלייה באנטישמיות גלויה מאז 7 באוקטובר: קללות, יריקות, תלישת מזוזות ופחד להסתובב עם כיפה. מנהיגי קהילה קוראים לממשלה הפדרלית להחמיר ענישה ולציבור היהודי לבצר את זהותו בגאווה, לצד תחושת בדידות הולכת וגוברת.

יהודים בגרמניה מתארים מציאות קשה ומפחידה מאז 7 באוקטובר. ג'וש ארונסון מביא עדויות מברלין, הנובר, פרנקפורט ומנהיים על אנטישמיות גלויה: קללות ברחוב, יריקות, תלישת מזוזות מדלתות הבית, ופחד להסתובב עם כיפה. מקס באום, ראש ארגון קהילתי, מזהה מנגנון פסיכולוגי בחברה הגרמנית: "אנטישמיות מכוסה כיום בביקורת על ישראל" ומרגיש שהחברה הגרמנית שמחה להאשים את ישראל כדי לעשות רלטיביזציה להיסטוריה שלה. הוא אומר: "חזרנו לחיות בשטעטל". שטנובסקי, יהודי נוסף, מספר על תלישת מזוזה, הערות עוקצניות וצעקות "Free Palestine" לעברו. הוא מציין ש"התמיכה ביהודים הפכה לשקטה ומוסתרת". עד אנונימי חובש כיפה מתאר קללות, צעקות ויריקות בהפגנות קבועות נגד ישראל, ומביע פסימיות: רוב היהודים יסתירו את זהותם או יעזבו. דוידוף מותח ביקורת על הרשויות בגרמניה, בטען שהן לא עושות מספיק בהשוואה לאוסטריה. למרות התמונה הקודרת, מנהיגי הקהילה קוראים לא להרכין ראש: להגן על המורשת בפומבי ובקומה זקופה, ולדרוש מהממשלה להחמיר ענישה. שטנובסקי מסכם: "התשובה הטובה ביותר לשנאה היא יהדות חזקה וקהילות מגובשות".