אחדות המטרה ומשבר התיאום בעבודה האסלאמית
המאמר דן במשבר היעדר התיאום בין מוסדות אסלאמיים המסכימים על מטרות גדולות אך פועלים בנפרד, מה שמוביל לבזבוז אנרגיות וכפילות מאמצים. הוא סוקר את ניסיון פלטפורמות אל-אקצה בטורקיה כמודל מעשי לתיאום מבלי לבטל את הייחודיות, ומציע להקים מסגרות תיאום מרובות בתחומי התקשורת, החינוך והעבודה ההומניטרית.
המאמר מציג בעיה מרכזית בעבודה האסלאמית העכשווית: הבעיה אינה בהבדלי מטרות בין מוסדות וקבוצות אסלאמיות, אלא בהיעדר תיאום בין אלה המסכימים על אותה מטרה. המחבר מתאר מצב של פיזור שבו קיימות אנרגיות, מומחיות ונכונות לפעולה משותפת, אך הן אינן הופכות לתנועה קולקטיבית בעלת השפעה מצטברת משום שכל גורם פועל במרחב שלו. מצב זה נמשך בשל חשש שעבודה משותפת תוביל להמסת הייחודיות והזהויות המוסדיות. המאמר מציג את ניסיון פלטפורמות אל-אקצה בערים טורקיות כמודל מעשי, שבו התאגדו מוסדות ועמותות שונות תחת פלטפורמה אחת תוך שמירה על זהותן, והצליחו להפוך את ירושלים ועזה לשדה לפעולה משותפת. המחבר מציע מודל רחב יותר המבוסס על הקמת מסגרות תיאום מרובות במקום מוסד אחד מאחד, כך שנפגשים שונים סביב מטרה מוגדרת בכל תחום (תקשורת, חינוך, עבודה הומניטרית, לימודים אקדמיים, עניינים בינלאומיים, נוער, תרבות). הוא מדגיש תנאים להצלחת מודל זה: בהירות המטרה, כיבוד עצמאות מוסדית, חלוקת תפקידים ושקיפות בקבלת החלטות. המאמר מסיק שריבוי יכול להיות מקור כוח כאשר התפקידים משלימים, אך הוא הופך לגורם שחיקה כאשר התיאום נעדר.