אומרים שחזרנו ל-6 באוקטובר. האמת היא שזה כבר בלתי אפשרי | ענת משה

ענת משה כותבת כי שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, היום השחור נוכח תמיד בחיי הישראלים — בתמונות הנופלים, באירועי הנצחה, בתרבות ובשיח הציבורי. היא מדגישה כי למרות השקט היחסי בזירות הלחימה והשבת החטופים, הכאב והטראומה ממשיכים ללוות את המדינה, במיוחד את משפחות הנופלים והנרצחים שרואים את השגרה חוזרת בעוד עולמם לא ישוב.

ענת משה כותבת טור אישי לרגל שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר. היא טוענת כי בניגוד לאמירות שחזרנו ל-6 באוקטובר — ערב המתקפה — המצב כיום שונה מהותית, כי הזיכרון של אותו יום שחור נוכח תמיד. הנוכחות הזו מתבטאת בתמונות הנופלים ברחובות, במסלולי אופניים ובטיילת על שם נרצחים, באירועי תרבות, בתוכניות טלוויזיה ובוויכוחים פוליטיים. היא מציינת כי השבת החטופים לפני שנה הסירה אבן ענקית מעל לב המדינה, והשקט היחסי בזירות הלחימה מאפשר לנשום, אך החיים נראים נורמליים רק עד כמה שאפשר בישראל. המסר המרכזי: חשוב לזכור ולהזכיר את מי שלא ישובו לשגרה — את הנופלים, הנרצחים, החטופים שלא שבו, ואת משפחותיהם שרואות את המדינה חוזרת לשגרה בעוד חייהן לעולם לא יחזרו למסלולם. הטור מסתיים בתיאור הכאב כמטען כבד שהמשקל שלו עדיין כבד אחרי שלוש שנים.

אומרים שחזרנו ל-6 באוקטובר. האמת היא שזה כבר בלתי אפשרי | ענת משה