"עשרת המכתבים" מאת נביל עווידה ועולא עווידה: דיאלוג שחוצה את פער הדורות

ביקורת ספרותית על "עשרת המכתבים" מאת הסופרת עולא עווידה ואביה המנוח נביל עווידה, ספר של מכתבים הדדיים בין בת לאביה. הביקורת סבורה שהמבנה האפיסטולרי חורג מתפקידו התקשורתי והופך לצורה של וידוי והתבוננות, ושהשפה הפואטית העבירה את החוויה האישית מרמת הצצה לחיים הפרטיים לרמת התבוננות אנושית.

ביקורתה של ד"ר רבאב סרחאן, שפורסמה בעיתון אל-איתחאד, דנה בספר "עשרת המכתבים", הכולל חלופת מכתבים בין עולא עווידה לאביה המנוח, המורה נביל עווידה. הכותבת סבורה שהמכתב בספר זה אינו נשאר שבוי לתפקידו הראשוני, כלומר תקשורת בין שני אנשים, אלא חורג ממנו והופך לצורה של כתיבה ווידוי, מרחב לחשיבה, להודאה, לכעס ולהתבוננות. הביקורת מציינת שהמבנה הסיפורי המבוסס על מכתבים הדדיים בין בת לאביה מעורר את סקרנות הקורא בגלל רגישות הנושא והפרטיות הטמונה בהתכתבות משפחתית, אך השפה הפואטית שבה נוסחו המכתבים מנעה מסקרנות זו להפוך לצפייה, שכן החוויה האישית נוסחה מחדש במסגרת ספרותית אסתטית. הביקורת עומדת על קווי דמותם של האב והבת כפי שהם מתגלים במכתבים, ומביאה קטעים ממכתביה של עולא החושפים סקרנות אינטלקטואלית, רגישות גבוהה ונטייה להתבוננות פנימית. הכותבת מתארת את התרשמותה העמוקה מהספר מפני שהיא יודעת עד כמה עולא הייתה קשורה לאביה. הביקורת עוסקת בתחושת הניכור של עולא מעולם שאינה חשה עוד שייכת למערכת המוסרית שלו, ובמשבר הערכים המשותף לאב ולבת לנוכח מציאות חברתית עמוסה באנוכיות, באופורטוניזם ובצביעות.