בבקשה, דברו
יהורם גאון קורא במאמר דעה לנתניהו, לבנט ולאיזנקוט להרים טלפון איש לרעהו עוד לפני תוצאות האמת, ולא כדי לוותר על עמדותיהם אלא כדי לזכור שיש עם אחד וגורל משותף. הוא מציג את בגין כמודל לגודל שעה ומפרש את תוצאות הבחירות כקריאה של הציבור שלא למסור את כל הכוח למחנה אחד.
יהורם גאון פונה במאמר דעה לשלושת המנהיגים — בנימין נתניהו, נפתלי בנט וגדי איזנקוט — בקריאה להרים טלפון איש לרעהו עכשיו, עוד לפני פרסום תוצאות האמת של הבחירות. הוא מכנה אותם "בני יעקב אבינו – בנימין, גד ונפתלי", ומדגיש שאינו מבקש מהם לוותר על עמדותיהם או לטשטש מחלוקות, אלא רק לזכור שיש עם אחד וגורל משותף. לדבריו, זו "שעת כושר שלא תחזור", והוא שב וקורא: "בבקשה. דברו. נסו". גאון מבקש מהם שלא לשאול "מה נכון פוליטית" אלא "מה נכון לעם ישראל" ו"מה נכון למדינת ישראל", ומזכיר את גודל האחריות — חיי אדם, גורל המדינה והילדים שייתגייסו השנה. כתקדים היסטורי הוא מציג את מנחם בגין, שקרא ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים, להקים ממשלת חירום לאומית בראשות דוד בן-גוריון, וב-1977 הציע למשה דיין, יריב פוליטי מובהק, את תפקיד שר החוץ. לדבריו זה "גודל שעה" שאפשרי אם רק רוצים ומאמינים. גאון מפרש את תוצאות הבחירות כקריאה של הציבור שלא להפקיד את גורל המדינה בידי מחנה אחד, ומצטט "קול המון כקול שדי" — לא משום שההמון תמיד צודק, אלא משום שלפעמים הרבים מבקשים ללמד את מנהיגיהם דבר שהם מסרבים לשמוע. הוא מתאר מלחמה בת מאה שנה עם הפסקות באמצע, שמשנה פניה וזירותיה, וקובע שהשאלה שתישאל בעוד שנים תהיה מה נעשה עם ההזדמנות לבחור באחדות.