הוי ארצי מולדתי
שלוש שנים למלחמה ההיא, ליאור בן עמי מהרהר בשינוי שחל בישראל ובאהבת המולדת שהפכה רעילה. במסע נסיעה מרחובות, דרך נופים ושירים נוסטלגיים, הוא תוהה כיצד הפכו הבורות, הבינוניות והשקר למשהו להתהדר בו, וכיצד האמונה התנ"כית משמשת כדלק לאלימות ולהדרת הזר. הוא קורא לחזור לאנושיות ולאהבת הארץ.
שלוש שנים למלחמה ההיא, ליאור בן עמי יוצא למסע הרהורים בעקבות נסיעה מרחובות. בדרך, שירים נוסטלגיים על כנרת, עין גדי והגליל מעוררים בו געגועים לאהבת המולדת כפי שהייתה פעם – מתוקה, תמימה, מלאת התפעמות מנופים. אבל היום, הוא כותב, האהבה למדינה הפכה רעילה, מתבטאת בשנאת האחר ובצורך להוכיח נאמנות בכוח הזרוע והלשון. הוא תוהה כיצד הפכו הבורות, הבינוניות והשקר למשהו להתהדר בו, וכיצד האמונה התנ"כית משמשת כדלק לאלימות ולהדרת הזר, בעוד שבמקומות אחרים היא משמשת להשתמטות ממלחמה ולחוסר שוויון. בן עמי קורא לחזור לאנושיות, לאהבת הארץ ולערכים שאבדו: חינוך, רוח, הומניות. הוא מסיים בציטוט משירו של טשרניחובסקי, "הוי ארצי מולדתי", ומזכיר שגם מתוך אכזבה, הארץ היא ארץ חמדת לב, רק כי היא שלו ושל מי שסביבו.