לא מובן מאליו: המאבק והתהליכים שאיפשרו לנשים בישראל לבחור ולהיבחר

כתבה היסטורית על המאבק למען זכות הבחירה וההיבחרות לנשים ביישוב היהודי, לקראת בחירות 2026. היא סוקרת את ההתנגדות החרדית, הפשרות שהוצעו (קול כפול לגבר, קלפיות נפרדות) והכרעת הרוב הציוני ב-1926 בעד שוויון זכויות מלא. מצוינות דמויות מפתח כמו שרה עזריהו, עדה גלר ופניה מטמן-כהן.

הכתבה סוקרת את המאבק ההיסטורי למען זכות הבחירה וההיבחרות לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל, לקראת בחירות 2026. היא מציינת כי הזכות לבחור ולהיבחר אינה מובנת מאליה, וכי גם כיום יש מדינות רבות שבהן נשים אינן זכאיות לכך. ניו זילנד הייתה הראשונה שהעניקה לנשים זכות הצבעה ב-1893, ופינלנד הראשונה שהעניקה זכות מלאה לבחור ולהיבחר ב-1906. הנשים היהודיות קיבלו זכות הצבעה בקונגרס הציוני השני ב-1898, עוד לפני פרלמנטים אירופיים. עם קום המדינה ב-1948, ניתנה לנשים זכות הצבעה שווה, ובבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 הן הצביעו באופן רשמי. עם זאת, המאבק החל עוד בימי היישוב: בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה ב-1920 נבחרו 14 נשים מתוך 314 צירים. המאבק הממושך הובל על ידי 'התאחדות נשים עבריות לשיוויון זכויות בארץ ישראל', מול התנגדות חרדית ודתית-אורתודוקסית. הוצעו פשרות כמו קול כפול לגבר או קלפיות נפרדות, אך תנועות הנשים דחו אותן. ב-1926 הכריע הרוב הציוני בעד שוויון זכויות מלא. הכתבה מציינת דמויות מפתח: שרה עזריהו, עדה גלר, פניה מטמן-כהן, חמדה בן-יהודה, מניה שוחט ורחל ינאית בן-צבי.