לא כמו שלמדנו: אין לנו מפת טעמים בלשון
הכתבה מפריכה את מיתוס 'מפת הטעמים בלשון', המחלקת את הלשון לארבעה אזורי טעם נפרדים. היא מסבירה כי כל בלוטות הטעם מסוגלות לזהות את כל הטעמים, וכי המפה נולדה מפרשנות שגויה של מחקר מ-1901 של דויד הניג, שעבר עיוות ב-1942 על ידי אדווין בורינג. למרות הפרכות חוזרות, המיתוס שרד בספרי לימוד בשל פשטותו.
הכתבה מפריכה את המיתוס הנפוץ של 'מפת טעמים בלשון', המחלקת את הלשון לארבעה אזורים נפרדים לטעמים מתוק, מלוח, חמוץ ומר. היא מסבירה כי כל בלוטות הטעם (פקעיות) מסוגלות לזהות את כל חמשת הטעמים הבסיסיים, כולל אומאמי, וכי המפה נולדה מפרשנות שגויה של מחקר משנת 1901 של המדען הגרמני דויד הניג. הפסיכולוג אדווין בורינג שרטט מחדש את הנתונים ב-1942 בגרף מנורמל ללא יחידות ברורות, מה שהוביל לפירוש מוטעה של הבדלי רגישות קלים כגבולות חדים. ב-1974 הוכיחה וירג'יניה קולינגס שניתן לזהות את כל הטעמים בכל חלקי הלשון, אך המפה כבר השתרשה בספרי לימוד ברחבי העולם. הכתבה מדגישה שהמיתוס שרד לא בשל דיוקו, אלא בשל פשטותו.