פוליטיקאים ישראלים שגדלו בעוני רואים בעוני אתגר אישי להתגבר עליו, לא בעיה מערכתית

מחקר של האוניברסיטה העברית מגלה שפוליטיקאים ישראלים שגדלו בעוני נוטים לפרש את ילדותם הקשה כאתגר אישי שיש להתגבר עליו במאמץ פרטי, ולא כראיה למחסומים מערכתיים הדורשים התערבות ממשלתית. המחקר, המבוסס על ראיונות עם 15 חברי כנסת לשעבר משנות ה-90, מראה שזיכרונות חיים של עוני יכולים להתקיים לצד עמדות פוליטיות המדגישות הסתמכות עצמית.

מחקר חדש מהאוניברסיטה העברית בירושלים מראה שגידול בעוני אינו קובע אוטומטית כיצד פוליטיקאים תופסים אי-שוויון. המחקר, שנערך על ידי ד"ר שירן טייב אלמקייס ופרופ' מומי דהן, פורסם בכתב העת Representation. בהתבסס על ראיונות עם 15 חברי כנסת לשעבר שכיהנו בין 1992 ל-1999, המחקר מצא שחברי כנסת מרקע מוחלש תיארו לעתים קרובות ילדות קשה בפירוט חי, אך עברו להדגשת מאמץ אישי והסתמכות עצמית כשדנו באי-שוויון עדתי רחב יותר. המחקר מציין שחברי כנסת מזרחים לשעבר נזכרו במעברות צפופות ובמאבקי הוריהם, אך רבים מהם לא קידמו חוקים המיועדים ספציפית לאוכלוסיות מוחלשות. המחקר מעלה שאלה יסודית לדמוקרטיות מודרניות לגבי האופן שבו מחוקקים מפרשים את עבר המשותף כשהם טוענים לייצג קהילה.