האם ניתן לכרות משאבים על הירח – מה המשפט הבינלאומי מתיר
המאמר בוחן את ההיבטים המשפטיים של כריית משאבים על הירח. למרות האמנה בדבר החלל החיצון משנת 1967, האוסרת ניכוס של גרמי שמיים, סוגיית הכרייה המסחרית נותרה בלתי מוסדרת. אמנת הירח משנות ה-70, המכריזה על משאבים כמורשת האנושות, נחתמה על ידי 17 מדינות בלבד, ללא השתתפות ארה"ב, ברית המועצות וסין. מתהווה עמדה לפיה מדינה יכולה להחזיק במשאבים שהיא כורה באופן עצמאי, ומדינות בודדות מאמצות חוקים משלהן.
המאמר מנתח את אי-הוודאות המשפטית סביב כריית משאבים על הירח. האמנה בדבר החלל החיצון משנת 1967, שנחתמה על ידי למעלה מ-100 מדינות, אוסרת ניכוס לאומי של החלל אך אינה מסדירה כרייה מסחרית. אמנת הירח משנת 1979, המכריזה על משאבי הירח כמורשת האנושות, אושררה על ידי 17 מדינות בלבד; ארה"ב, ברית המועצות וסין אינן משתתפות. במשפט החלל מתהווה עמדה לפיה מדינה יכולה להחזיק במשאבים שהיא כורה באופן עצמאי, גם אם שטח הירח אינו יכול להיות בבעלותה. ארה"ב וסין בוחנות באופן פעיל את סיכויי חקר הירח, במיוחד באזור הקוטב הדרומי. נאס"א האיצה את העבודה על פרויקט כור גרעיני על הירח, מחשש שסין או רוסיה עלולות ליצור מתקן דומה מוקדם יותר ולהקים אזור גישה מוגבל, הסותר את עקרון הגישה החופשית לחלל. באו"ם נמשכת העבודה על עקרונות רגולציה חדשים, אך הנורמות הקיימות משאירות מרחב משמעותי לפרשנות.