ממפעל לאומי לכלי פוליטי: כשההתיישבות החליפה מחנה | אל"מ מיל' אמיר נוי

המאמר בוחן את השינוי שעברה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ממפעל ציוני רחב שהיה מזוהה עם תנועת העבודה לסמל פוליטי של הציונות הדתית. הכותב, אל״מ (מיל') אמיר נוי, מתאר את תהליך ההפיכה, את תוכנית ההתנתקות מ-2005 ואת ההשלכות הביטחוניות שלה, ואת החזרה המחודשת ליישובים בצפון השומרון בשנים האחרונות.

המאמר, מאת אל"מ (מיל') אמיר נוי, עוסק בתהליך ההיסטורי שבו הפכה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ממפעל לאומי רחב, שהיה מזוהה עם תנועת העבודה, לסמל פוליטי של הציונות הדתית. הכותב מתאר כיצד לאחר 1967 עבר מרכז הכובד של ההתיישבות מהקיבוצניק והמושבניק אל הציונות הדתית, וכיצד גוש אמונים אימץ מפעל ציוני ותיק והעניק לו משמעות דתית-לאומית חדשה. הוא מציין כי תוכנית אלון ומסמך גלילי מ-1973 עסקו בהתיישבות בשטחים כחלק מתפיסת ביטחון, כלומר הרעיון לא נולד בימין. אבן הדרך המשמעותית הבאה היא שנת 2005, אז פונו ארבעה יישובים בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) במסגרת תוכנית ההתנתקות. הכותב טוען כי הנסיגה יצרה ואקום ביטחוני שהוביל להתבססות תשתיות טרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי במרחב ג'נין. בשנים 2025-2026 קיבלה הממשלה החלטות להקמתם מחדש של היישובים, ובשנת 2026 החלה חזרה של משפחות לגנים, חומש ושא-נור. המאמר מציג את המחלוקת: תומכי המהלך טוענים כי הוא משפר את הביטחון ויוצר רצועת ביטחון לערי המרכז, בעוד המבקרים רואים בו נטל אבטחתי ומקור לחיכוך. הכותב משאיר את השאלה פתוחה: האם ההתיישבות היא פרויקט של מחנה פוליטי מסוים או פרק נוסף ברעיון ציוני רחב יותר.