מול החורבן הזה, אפשרויות כוללות נסיגה ועימות. ההחלטה היא הדיבור. היא המילה. והמילה היא מעשה של עימות

הישאם נפאע כותב ביקורת אישית ומוטה על הספר 'עשרת המכתבים' מאת נביל ועאדלה עווידה, תוך שהוא מכיר ביחסיו החברתיים עם המחברים. המאמר סוקר את הדיאלוג בין האב לבת על כאב, חלום ומחויבות פוליטית, וטוען שהסוציאליזם הוא התנאי הבסיסי למעבר המכתבים מהפרטי לציבורי. הוא משאיר את השאלה פתוחה לגבי טבעו של הדיאלוג הבין-דורי בין חרדה לחוסן.

הישאם נפאע כותב מאמר אישי ומוטה על הספר 'עשרת המכתבים' מאת החבר המנוח נביל עווידה ובתו עאדלה. הכותב מודה מההתחלה שהוא לא מבקר ספרותי נייטרלי, אלא חבר ורע של המחברים, המוטה כלפי ערכיהם וחזונם. המאמר סוקר את הדיאלוג בין האב לבת בספר, העוסק בשאלות קיומיות על כאב, חורבן, חלום ומחויבות פוליטית ומוסרית. הוא מתאר כיצד המכתבים מתחילים בשחזור תמונות ילדות ושאלות קשות על העולם, וכיצד האב עונה מזמנו שלו. הכותב טוען שהסוציאליזם הוא התנאי הבסיסי למעבר מכתבים אלה מהפרטי לציבורי, ושהמחויבות האינטלקטואלית-פוליטית היא מה שמשאיר את בעליה עסוקים תמיד בציבורי. הכותב משאיר את השאלה פתוחה האם זהו דיאלוג בין-דורי המשקף את חרדת הדור השני מול חוסנו של הדור הראשון.

מול החורבן הזה, אפשרויות כוללות נסיגה ועימות. ההחלטה היא הדיבור. היא המילה. והמילה היא מעשה של עימות