בין הרחה לריח: לפענח את חוש הריח
כתבת ביקורת על שני ספרים חדשים: "Sniff: A History of Smells" מאת ויליאם טולט ו-"Smell: The Tale of a Fading Sense" מאת ביורן ברגה. שני המחברים טוענים כי החיים המודרניים החלישו את יכולת הפרשנות של חוש הריח, אך לא את החוש עצמו. הכתבה סוקרת דוגמאות היסטוריות, כולל זיהוי אויב במלחמת וייטנאם לפי ריח, ודבורים שאומנו לזהות חומרי נפץ.
כתבת ביקורת על שני ספרים חדשים העוסקים בחוש הריח: "Sniff: A History of Smells" מאת ויליאם טולט ו-"Smell: The Tale of a Fading Sense" מאת ביורן ברגה. שני המחברים טוענים כי החיים המודרניים החלישו את יכולתנו לפרש ריחות, אך לא את חוש הריח עצמו. טולט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת יורק, עוקב אחר ריחות ספציפיים לאורך תקופות ומקומות, מספר על ספריות מימי הביניים בפריז שריחן תואר כ"ריחני יותר מחנויות תבלינים", ועל מפעלי נייר במאה ה-20 שגרמו לזיהום נהר אנדרוסקוגין במיין עד כדי הקאה. ברגה, אדריכל נורווגי, מתמקד בשימושים חברתיים וארוטיים בריח, ומספר על נפוליאון שביקש מג'וזפין שלא תרחץ לפני שובו משדה הקרב. הכתבה מציינת כי במלחמת וייטנאם לוחמי הווייטקונג זיהו חיילים אמריקאים לפי ריח הסבון והאפטרשייב שלהם, ואילו האמריקאים זיהו את האויב לפי ריח רוטב הדגים הווייטנאמי (נוק מאם). טולט מביא דוגמה לדבורים שאומנו לזהות חומרי נפץ קבורים. שני הספרים אינם קוראים לחזרה לעבר, אלא להקדשת תשומת לב מחודשת לסביבת הריחות המקיפה אותנו.