אחרי 7 באוקטובר, קהילות הגבול של ישראל זקוקות לפילנתרופיה ארוכת טווח - דעה

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, כספי הפילנתרופיה לשעת חירום לקהילות הגבול של ישראל מסתיימים כשהמדינה נכנסת לתקופת בחירות, מה שיוצר פער מימון לפרויקטי שיקום שבנו אמון קהילתי אך ממתינים להתחייבויות ממשלתיות. המחבר טוען שיש צורך בתקופת מעבר מכוונת בין נתינה לשעת חירום לנתינה ארוכת טווח.

שלוש שנים אחרי הטבח ב-7 באוקטובר, הגל יוצא הדופן של נתינה פילנתרופית יהודית שמימן יוזמות חירום בקהילות הגבול של ישראל הולך ומסתיים. כשישראל נכנסת לתקופת בחירות, התחייבויות ממשלתיות שארגונים הסתמכו עליהן כדי להמשיך פרויקטים אלו עומדות בפני אי-ודאות. המחבר, תירא-אל כהן, נשיא ארגון קדמה, טוען שקהילות לא מתאוששות לפי לוחות זמנים פילנתרופיים או פוליטיים. פרויקטים שהושקו במהלך החירום, כמו כפר סטודנטים מתוכנן ליד גבול עזה, מגיעים כעת רק לנקודה שבה הם יכולים להפוך לברי-קיימא, אך מימון החירום אוזל לפני שמקלטים מגנים ותשתיות אחרות מוקמות. דינמיקות דומות מתרחשות במנרה על גבול לבנון ובסופה ואורים בנגב המערבי, שם תוכניות שמביאות צעירים ומשוחררים צבאיים לקהילות תלויות באמון שנבנה לאט לאורך זמן. כהן מזהיר שנסיגה כעת אומרת לקהילות שעברו טראומה שעוד שותף בא והלך, ושאמון הרבה יותר קשה לבנות מחדש מאשר מימון. הוא קורא לתקופת מעבר מכוונת בין נתינה לשעת חירום לנתינה ארוכת טווח, ומבקש מהפילנתרופים לזהות אילו השקעות חירום מוצלחות נמצאות בסיכון לפער מימון והיכן שנה נוספת של תמיכה יכולה לעשות את ההבדל בין התערבות שנעלמת למוסד בר-קיימא מקומי.