33 שנים לאוסלו: לשמעון פרס אין יורש, וישראל משלמת את המחיר - דעה

33 שנים לאחר אוסלו ו-10 שנים לאחר מותו של שמעון פרס, אבי גיל טוען כי בעוד שהסכמי אוסלו קרסו, ההיגיון הציוני המרכזי שלהם נותר תקף: ישראל אינה יכולה לשלוט לצמיתות במיליוני פלסטינים ולהישאר יהודית ודמוקרטית. הוא קורא לקבוע גבולות קבע כעת, תוך ניצול נשיאות טראמפ, מבלי לקבוע עדיין את אופיו הפוליטי של השטח שמעבר.

מאמר דעה זה מאת אבי גיל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, מציין את יום השנה ה-33 להסכמי אוסלו ואת יום השנה ה-10 למותו של שמעון פרס. גיל טוען כי בעוד שאוסלו קרס בשל טרור חמאס, חולשת ההנהגה הפלסטינית, התפשטות ההתנחלויות וממשלות ישראליות שחיזקו את חמאס, ההיגיון הציוני המרכזי שלו נותר תקף: ישראל אינה יכולה לשלוט לצמיתות במיליוני פלסטינים ולהישאר יהודית ודמוקרטית. הוא קורא להפריד בין שתי שאלות: מה צריכים להיות גבולות הקבע של ישראל, ומה צריך להיות אופיו של הישות שמעבר להם. הראשונה דורשת פתרון דחוף, השנייה יכולה לחכות. גיל דוגל בקביעת גבול ריבוני כעת, תוך ניצול נשיאות טראמפ כהזדמנות היסטורית להבטיח הסכמה אמריקאית וערבית לתנאים נוחים, כולל גושי התנחלויות עיקריים תחת ריבונות ישראלית. הוא מבחין בין גבול ריבוני לגבול ביטחוני, ומציע שקווי 1967 עם חילופי שטחים נותרו קו הבסיס. מהלך כזה יכול להרחיב את הסכמי אברהם, להביא לשלום עם ערב הסעודית ולהחליש את איראן. גיל מסכם כי אין מנהיג ישראלי נוכחי שמוכן להילחם למען חלופה מדינית לכיבוש, כלומר לשמעון פרס אין יורש.