33 שנים אחרי אוסלו: השאלה שישראל עדיין מסרבת להכריע
33 שנים לאחר הסכם אוסלו ועשור למות שמעון פרס, ישראל טרם הכריעה בשאלת גבולותיה. המאמר טוען כי הבטחת עתידה של ישראל כיהודית ודמוקרטית מחייבת חלוקת הארץ, תוך הבחנה בין גבול ריבונות לגבול ביטחון. הכותב מציע למנף את ממשל טראמפ ויוזמת השלום הערבית לעגן גבולות קבע, מבלי להכריע באופייה המדיני של הישות הפלסטינית בשלב זה.
33 שנים לאחר הסכם אוסלו ועשור למותו של שמעון פרס, ישראל רחוקה מתמיד מהכרעה על גבולותיה. המאמר, מאת אבי גיל, טוען כי טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה ערערו את אמון הציבור בשותף הפלסטיני, אך אין בכך כדי לפטור את ישראל מהכרעה על עתידה. הכותב מבחין בין גבול הריבונות, שאמור להבטיח רוב יהודי ודמוקרטיה, לבין גבול הביטחון, שאמור לאפשר שליטה ביטחונית עד נהר הירדן כל עוד המציאות מחייבת. נקודת המוצא לגבול הקבע, לדבריו, תהיה קווי 1967 עם חילופי שטחים, תוך השארת גושי ההתיישבות המרכזיים בריבונות ישראל. גיל מציע למנף את נשיאות טראמפ ואת יוזמת השלום הערבית לחתירה להחלטה בינלאומית שתעגן את גבולות הקבע של ישראל, מבלי להכריע בשלב זה באופייה המדיני של הישות הפלסטינית. מהלך כזה, הוא טוען, יסלול דרך לשלום עם סעודיה ולהחלשת איראן. הכותב מסכם כי ישראל אינה צריכה לחזור לאוסלו, אלא להיגיון שעמד בבסיסו: הבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייבת חלוקת הארץ. הוא מציין כי הסיכוי שהמהלך יצמח מתוכנו קלוש, שכן דרוש מנהיג שאינו בנמצא.