הקרב על 2030: אירופה מתעוררת - אבל האם זה מאוחר מדי? | מיוחד לסופ"ש

אירופה מקדמת תוכנית התחמשות היסטורית בהיקף של כ-800 מיליארד אירו עד 2030, בתגובה לאיום הרוסי ולשינוי במדיניות ארה"ב. התוכנית כוללת הגדלת כוחות יבשה, רכש טנקים ומטוסי קרב, ובניית תעשייה ביטחונית עצמאית. פולין וגרמניה מובילות את המהלך, אך האתגר המרכזי הוא מימון הקיצוצים בתקציבי הרווחה.

אירופה של סוף העשור כבר לא תהיה היבשת השקטה של תחילת המאה. תחת הרדאר העולמי, האיחוד האירופי מקדם תוכנית התחמשות שאפתנית בהיקף של כמעט 800 מיליארד אירו, שמטרתה להפוך את היבשת למעצמה צבאית עצמאית עד 2030. המהלך נובע משני גורמים מרכזיים: האיום הרוסי הישיר, שהתבהר עם המלחמה באוקראינה וההתקפות ההיברידיות, והשינוי במדיניות ארה"ב, שמפנה את תשומת לבה לאזור האינדו-פסיפיק ומצפה מאירופה לשאת בנטל הביטחון של עצמה. במישור המעשי, התוכנית כוללת הגדלת כוחות היבשה במאות אלפי חיילים, רכש מסיבי של אלפי טנקים, נגמשים ומערכות ארטילריה, הצטיידות במטוסי קרב מדור חמישי, מערכות הגנה אווירית רב-שכבתיות, צוללות וכלי טיס בלתי מאוישים. פולין הופכת למעצמה היבשתית החזקה באירופה, וגרמניה הכריזה על מפנה היסטורי עם קרנות עתק לחימוש מחדש. לצד ההיבט הצבאי, עומד מנוע כלכלי אדיר: אירופה מנסה לבנות תעשייה ביטחונית עצמאית, תוך הסטת מיליארדים לייצור מקומי, יצירת מקומות עבודה והשקעה במחקר ופיתוח. עם זאת, המחיר כבד: הפניית 800 מיליארד אירו לביטחון פירושה קיצוצים בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך, דילמה הידועה כוויכוח ההיסטורי בין חמאה לתותחים. מבחינת ישראל, המהלך טומן הזדמנות כלכלית עצומה – עסקאות ענק כמו מכירת מערכת חץ 3 לגרמניה הן רק ההתחלה – אך גם סיכון מדיני: אירופה עצמאית יותר עשויה לנקוט קו תקיף יותר במזרח התיכון, שלא תמיד יעלה בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים.