חולֵי רפש / דניאלה לונדון דקל
דניאלה לונדון דקל כותבת טור על האלימות המילולית בשיח הפוליטי הישראלי, ומצטטת דוגמאות להסתה כמו "יודונאצי" ו"אוטו-אנטישמי". היא מתייחסת להדחת אלוף אבי בלוט ומשווה אותה לריאליטי, ומתארת את תחושת הזיהום מהחדשות. היא טוענת שהשפה מאפשרת לשקר ולטייח, ושהאלימות הפכה לכלי עבודה בבחירות. היא מזכירה את דברי פעיל הימין למוני מושונוב, ומשתפת בהשפעה הפסיכולוגית עליה אישית, עד כדי שאלה אם להתנתק מהמציאות.
בטור דעה אישי, דניאלה לונדון דקל מתארת את התחושה שהשיח הפוליטי בישראל הפך לאלים ורעיל עד כדי כך שקשה להתעדכן בחדשות מבלי להרגיש מזוהמים. היא מציינת דוגמאות קונקרטיות להסתה: קריאה ליאיר לפיד "יודונאצי", ליאיר גולן "אוטו-אנטישמי", למשה כחלון "דיפ-סטייט של הדיפ-סטייט", ולמי שחתום על מאות ימי מילואים "תומך השתמטות". היא מתייחסת להדחת אלוף אבי בלוט על ידי שר הביטחון ישראל כ"ץ, ומשווה זאת לתוכנית ריאליטי. הכותבת טוענת שהאלימות המילולית מחליפה את האויב: במקום "ערבים", האויבים הם קפלניסטים, בוגדים, נאצים. היא מזכירה את דברי פעיל הימין אלירן סימן טוב למוני מושונוב: "למה אתם מסרבים למות?". היא מתארת את ההשפעה הפסיכולוגית של המלחמה והבחירות, כולל תחושת דריכות כרונית וחשדנות, ומשתפת שהיא עצמה הופכת לאדם "מגעיל" בגלל הארס. בסוף היא שואלת אם עדיף להתנתק מהמציאות עד הבחירות.