החלטה 1701 קבעה את הסדר הנכון, ישראל משלמת על היסוסה לאכוף אותו | שי גל

עשרים שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, החלטה 1701 מזוהה בעיקר עם הכישלון לפרק את חיזבאללה מנשקו, אך היא גם יצרה 17 שנות שקט בגבול הצפון. שי גל טוען כי ישראל משלמת על היסוסה לאכוף את ההחלטה, וכי פירוק כוחו הצבאי של חיזבאללה הוא מימושה האמיתי של 1701.

עשרים שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם מזוהה בעיקר עם הכישלון לפרק את חיזבאללה מנשקו. אלא שלצד הכישלון, היא גם יצרה 17 שנות שקט בגבול הצפון, והלקח ממנה רלוונטי מתמיד. הטור של שי גל טוען כי ישראל זכרה את פסק הדין של דו"ח וינוגרד על המלחמה, אך שכחה את פסק הדין על ההסדר שסיים אותה. הוא מדגיש כי 1701 נכשלה כמשטר פירוז ואכיפה, אך סיימה את המלחמה ושימרה את הסדר שנועד לבוא אחריה. המחבר מבקר את התפיסה שהליטאני הוא קו ביטחון, וקובע כי נהר אינו מפרק ארגון. הוא טוען כי פירוק כוחו הצבאי של חיזבאללה הוא מימושה של 1701, לא חריגה ממנה, וכי המחדל של 2006-2023 היה שישראל השלימה עם הפרתה. כמו כן, הוא מזכיר את הסכם 17 במאי 1983 בין ישראל ללבנון, שנשכח, ואת העיקרון המכונן שלו: לבנון ריבונית, ללא וטו חמוש של מיליציה או פטרון זר. לסיכום, הוא קובע כי דיפלומטיה בלי אכיפה היא נייר, וכי הססנות ודחיינות מסתיימות באותו חשבון: האויב גובה מישראל את מה שלא גבתה ממנו בזמן.