השיתוק כובל את הילדה "רים" והטיפול מחוץ לעזה נותר תקוותה היחידה

הילדה רים חסן א-סולטאן (בת 5) נפגעה מרסיס בצווארה ב-1 ביולי 2025 בעת שהייתה באוהל באזור אל-מוואסי ממערב לחאן יונס, מה שגרם לשיתוק רביעיית ופציעות נוספות. היא זקוקה לטיפול מיוחד מחוץ לעזה, וקיבלה הפניה אך ממתינה לנסיעה. היא סובלת מרעב ומחום, וחוזרת על בקשתה ללכת ולשחק.

מאז שרסיס חדר לצווארה של הילדה רים חסן א-סולטאן, בת החמש, ב-1 ביולי 2025, חייה השתנו כליל, לאחר שהרסיס פגע בחוט השדרה והותיר אותה עם שיתוק רביעיית ופציעות נוספות, שהפכו אותה לאסירת מיטתה מאז. רים שהתה עם משפחתה באוהל באזור אל-מוואסי ממערב לחאן יונס, כאשר כוחות הכיבוש תקפו אוהלים סמוכים, והיא נפגעה מרסיס שחדר לצווארה ויצא מכתפה השמאלית, ופגע בחוט השדרה, לצד שבר בשכמה וחבלה בריאה שגרמו לה למחסור חמור בחמצן. מצבה הבריאותי הידרדר לאחר הפציעה, מה שאילץ אותה להיכנס לטיפול נמרץ למספר ימים, שם התמודדה עם קשיי נשימה וירידה ברמת החמצן, לפני שמצבה התייצב יחסית, אך היא נותרה סובלת משיתוק וחוסר יכולת לנוע, לצד אובדן שליטה על מתן שתן ועשיית צרכים. כיום, רים מבלה את ימיה רתוקה למיטה בתוך אוהל, בעוד השפעות הפציעה הגופניות והנפשיות ממשיכות לרדוף אותה. אמה סיפרה לעיתון "פלסטין": "חייה השתנו כליל לאחר הפציעה", והסבירה כי הרופאים הודיעו למשפחה על צורך בטיפול מיוחד מחוץ לרצועת עזה, וביצוע ניתוח מדויק בחוט השדרה, לצד טיפול ותרופות מיוחדות לעצבים, יכולות שאינן זמינות בתוך הרצועה במידה שמצבה דורש. לא רק הפציעה הכבידה על גופה הקטן של רים; התנאים ההומניטריים הקשים בתוך הרצועה, וימי הרעב והחום הכבד, הגבירו את סבלה. בתקופות של רעב עז, רים הייתה נושכת את ידה, התנהגות שנקשרה פעמים רבות לחוסר יכולתה לבטא את צרכיה, לצד המתח והאי-נוחות שהיא חווה מאז פציעתה, מה שהוביל לבליטת עצמות ידה. המשפחה ניסתה להרגיע אותה ולהרחיק בעדינות את ידה מפיה ולספק לה מה שאוכל זמין, לפני שהתנהגות זו פחתה עם שיפור יחסי בזמינות המזון. באשר לחום, זה היה פרק נוסף בסבלה; אמה סיפרה: "העברנו את האוהל לחוף הים בימים החמים מאוד, בתקווה להשיג מעט אוויר ולהקל את השפעת מזג האוויר על ילדתי מכיוון שהיא זקוקה לטיפול ומנוחה מתמשכים". אמה של רים אומרת שמצבה הנפשי קשה, והפחד לא עוזב אותה, בעוד המשפחה מנסה כל העת להקל עליה, לעודד אותה ולהרגיש לה שהיא לא לבד. אבל מה שכואב לאמה ביותר הוא שאלתה החוזרת של בתה על הליכה ומשחק: "אני רוצה ללכת" ברגעים שאין להם תשובה. היא הוסיפה בנימה מלאת דכדוך: "כל יום הלב שלי נשבר, אני רואה את ילדתי שהלכה, והיום דבריה מביסים אותי: אני רוצה ללכת ולשחק ולשבת ואני לא יכולה לעשות כלום". רים, שהייתה ילדה קטנה שחלמה לשחק ולנוע, הפכה היום למי שזקוקה לעזרה בפרטים הפשוטים ביותר של חייה היומיומיים, בעוד הדאגה למצבה גוברת עם המשך הקשיים הבריאותיים וההומניטריים ברצועת עזה. לפי אמה, רים קיבלה הפניה לטיפול מחוץ לרצועה, אך המשפחה ממתינה לנסיעתה מאז, בתוך קריאות לזרז את הליכי יציאתה לפני שמצבה יחמיר. אמה מסיימת את קריאתה: "המצב קשה מאוד. הרופאים אמרו שהיא זקוקה לטיפול בחו"ל, ואני מבקשת מכל מי שיכול להציל אותה שיעזור לה ויושיט לה יד בהקדם האפשרי". כל מה שרים רוצה עכשיו, כפי שהיא אומרת למשפחתה, הוא להשיב משהו מילדותה; לעמוד על רגליה, ללכת ולשחק שוב.