לא רק הבצורת: כך אנחנו הורגים את הנחלים של ישראל
ד"ר אסף צוער מרשות הטבע והגנים חושף כי הבצורת הקשה של 2024/25 היא רק חלק מהבעיה; הניהול האנושי וחלוקת המים מותירים את הטבע כצרכן אחרון, ומובילים לפגיעה אנושה בנחלים. ספיקת נחל הדן צנחה לשיא שלילי של 1.8 קוב לשנייה, והמאבק על זרימת הירדן בגשר הפקק מדגים את עומק המשבר.
ד"ר אסף צוער, מנהל אגף הסביבה ברשות הטבע והגנים, מפרסם מחקר חדש בכתב העת "האדם והטבע" החושף כי הבצורת הקשה של 2024/25 היא רק חלק מהבעיה. האויב האמיתי של הנחלים, לדבריו, הוא הניהול האנושי וחלוקת המים שמשאירה את הטבע כצרכן אחרון. באגן הכנרת ירדו רק 40%-45% מהגשם הממוצע, וספיקת נחל הדן צנחה בדצמבר לשיא שלילי של 1.8 קוב לשנייה, לעומת ממוצע רב-שנתי של 5.9 קוב. השילוב בין בצורת לגריעה מלאכותית לחקלאות ולשתייה יצר מצב חירום בבתי הגידול האקווטיים. המאמר מתאר תהליך של סחרור מוות: ירידת מפלס, ניתוק הקשר לצמחיית הגדות, חשיפת סלעים, והיווצרות בריכות עומדות עם איכות מים ירודה וריכוז חמצן נמוך. מוקד חיכוך מרכזי היה בנהר הירדן בגשר הפקק, שם הציעה רשות המים להפחית עוד את ספיקות המינימום, אך רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה והחברה להגנת הטבע התנגדו, בטענה שזרימה חלשה מעלה סיכונים לבריאות הציבור ולכלכלה. בסופו של דבר, מועצת המים אישרה תיקון חלקי. המאמר מזכיר את עקרון "זכות הטבע למים" שנקבע בחוק משנת 2004, אך מדגיש שהמציאות בשטח אינה עומדת בו. התוכנית האסטרטגית להצלת הנחלים כוללת קביעת ספי מינימום, חלופות אספקה לחקלאות, אכיפה וניטור מבוסס מדע. ד"ר צוער מסיים באופטימיות זהירה: בתי הגידול יכולים להשתקם במהירות כשהמים חוזרים, אך אסור להמר על עתיד הנחל.