מחקר חדש מסביר מדוע גברים ונשים צועדים אחרת
מחקר חדש של החוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, מציע הסבר חדש להבדלים בין גברים ונשים בהליכה. החוקרים השוו אגני ניאנדרתלים לאגני בני אדם מודרניים ומצאו כי אגן הגבר התפתח למנגנון ביו-מכני ייחודי לבלימת זעזועים, אגירת אנרגיה ויעילות בהליכה למרחקים ארוכים. לעומת זאת, אגן הנקבה נותר קרוב יותר למבנה הקדום בשל אילוצי לידה.
מחקר חדש של החוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, מציע הסבר חדש לאחד ההבדלים הבולטים בין נשים וגברים: האופן שבו התפתח אגן האדם המודרני. באמצעות השוואה בין אגני ניאנדרתלים לאגני בני אדם בני זמננו, הגיעו החוקרים למסקנה שהמבנה החריג אינו זה של הניאנדרתל, כפי שסברו במשך עשרות שנים, אלא דווקא זה של זכר האדם המודרני. לטענתם, אגן הגבר התפתח במהלך האבולוציה למנגנון ביו-מכני ייחודי, שתפקידו לבלום זעזועים, לאגור אנרגיה ולהפוך את ההליכה למרחקים ארוכים ליעילה יותר. המחקר, בהובלת פרופ' יואל רק מהחוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובשיתוף חוקרים מספרד, הטכניון, אוניברסיטת בר-אילן והקריה האקדמית אונו, התבסס על השוואה בין שני אגנים כמעט שלמים של זכרים ניאנדרתלים – ממערת כבארה בישראל ומאתר סימה דה לוס ווסוס בספרד – לבין עשרות אגנים של בני אדם מודרניים. למרות ממדיהם הגדולים ומבנם המסיבי, נמצא כי האגנים הניאנדרתליים דומים במרבית המדדים דווקא לאגן של נשים בנות ימינו, ולא לזה של גברים. הממצא המרכזי הוא שמפרקי הירך של זכר האדם המודרני ממוקמים קדמית יותר על טבעת האגן, מה שיצר מערכת מכנית חדשה שבה שרירי הירך הקדמיים פועלים כמו קפיץ. האגן הנשי נותר קרוב יותר למבנה הקדום בשל אילוצי לידה. החוקרים מדגישים כי מדובר במודל ביו-מכני חדש שעשוי להסביר חלק ניכר מהדימורפיזם בין נשים לגברים במבנה האגן.