מאו דזה-דונג, ישראל והדרך שלא נסללה - 50 שנה לאחר מות המנהיג

50 שנה לאחר מותו של מאו דזה-דונג, המאמר בוחן את המסלול יוצא הדופן של יחסי סין-ישראל, מישראל שהייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שהכירה בסין הקומוניסטית ב-1950 ועד לאירוח מנהיגי אש"ף על ידי מאו מאוחר יותר. הוא מפרט את חלון ההזדמנויות הקצר בשנות ה-50 שבו נראתה אפשרות לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים, את תפקידו של הדיפלומט הישראלי דוד הכהן, ואת הגורמים שמנעו בסופו של דבר את הנורמליזציה.

חמישים שנה לאחר מותו של מאו דזה-דונג, המאמר בוחן את המסלול יוצא הדופן והכושל בסופו של דבר של יחסי סין-ישראל. ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שהכירה בסין הקומוניסטית של מאו בינואר 1950, ובתקופה קצרה באמצע שנות ה-50, נראתה כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בהישג יד. הדיפלומט הישראלי דוד הכהן, שהוצב בבורמה, יזם שיחות עם פקידים סינים, שהובילו לביקור משלחת מסחרית ישראלית בסין בתחילת 1955. פקידים סינים דיברו בחום על ידידות עם ישראל והעם היהודי. עם זאת, ישראל היססה, בין השאר בשל מה שהכהן כינה 'לחץ אמריקאי ידידותי' וחששות מפגיעה ביחסים עם וושינגטון. בוועידת באנדונג ב-1955, סין נעה לעבר יישור קו עם מדינות ערב והמדינות הבלתי-מזדהות. תוך עשור, מאו אירח מנהיגי אש"ף בבייג'ינג וסיפק נשק למחבלים פלסטינים. המאמר מסיים בפרק מאלף: ביולי 1976, לאחר רעידת האדמה בטאנגשאן, ראש הממשלה דאז יצחק רבין שלח מברק תנחומים לבייג'ינג, שהוחזר מכיוון שלסין לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.