ההתחמקות הישראלית: אסטרטגיה לניהול מלחמה
המאמר מנתח את המדיניות הישראלית במשא ומתן להפסקת המלחמה בעזה, וקובע כי המכשול העיקרי הוא התחמקות וקניית זמן, לא היעדר הצעות. הוא מציין שישראל פותחת מחדש תיקים ומעלה תנאים חדשים כדי להאריך את המשא ומתן, ומשתמשת בהם ככלי להקלת לחצים בינלאומיים ולעיגון עובדות בשטח. המאמר מבקר את היעדר הרצון הפוליטי הישראלי לסיים את המלחמה, ומזהיר מפני הסיכונים שבוויתור על מדיניות זו לאמינות המתווכים והקהילה הבינלאומית.
המאמר בוחן את מסלולי המשא ומתן המתנהלים בנוגע להפסקת המלחמה ברצועת עזה, ומסכם כי המכשול העיקרי אינו היעדר הצעות, אלא המשך המדיניות הישראלית המבוססת על התחמקות וקניית זמן. בכל פעם שהמתווכים מתקרבים לניסוח הבנות הניתנות ליישום, ממשלת הכיבוש פותחת מחדש תיקים שסוכמו בעבר או מעלה תנאים חדשים, במטרה להאריך את המשא ומתן מבלי להגיע לסיום אמיתי של המלחמה. המאמר רואה בהתחמקות זו חלק מהדוקטרינה הפוליטית הישראלית בניהול הסכסוך, שבה ממשלות ישראליות מתחלפות משתמשות במשא ומתן ככלי להקלת לחצים בינלאומיים ולתת לעצמן זמן לעיגון עובדות חדשות בשטח, בין אם באמצעות פעולות צבאיות, הרחבת אזורי חיץ או כפיית הסדרי ביטחון. הוא מציין שהצד הפלסטיני גילה גמישות ברורה בנושאים רבים, כולל סוגיות מנהליות והסדרים לניהול הרצועה, מתוך עדיפות להפסקת המלחמה והגנה על אזרחים, בעוד ישראל המשיכה לשנות את סדרי העדיפויות במשא ומתן ולהעביר את המחלוקת מסוגיה אחת לאחרת. ממשלת בנימין נתניהו נהנית ממדיניות זו בשני מישורים: הצגת עצמה בפני הקהילה הבינלאומית כמעורבת במאמצי הרגיעה, ושמירה על לכידות הקואליציה שלה על ידי הרגעת הימין הקיצוני שכל הסכם לא יגביל את חופש הצבא או יכפה נסיגה מלאה. היא גם מהמרת על גורם הזמן, מתוך אמונה שהמשך המצור והלחצים ההומניטריים עשויים לשנות את מאזני המשא ומתן. המאמר מזהיר כי ויתור על ההתחמקות הישראלית נותן לכיבוש הזדמנות לסכל כל הבנה, והופך את ההסכמים לניירות פוליטיים חסרי מנגנוני יישום, וקורא ללחץ בינלאומי רציני ליישום ההסכמים במקום רק לחסות אותם.