השעיית ההצבעה על רצח העם הארמני בישראל היא עסקים כרגיל - זו הסיבה - דעה

קבינט ישראל אישר בסוף יוני להכיר ברצח העם הארמני, אך ההצבעה בכנסת הושעתה שבועות לאחר מכן על רקע לחץ דיפלומטי מאזרבייג'ן וטורקיה. המחבר טוען שזהו דפוס של עשרות שנים של שימוש בהכרה כקלף מיקוח, השוחק את הסמכות המוסרית. הוא מבקר את ראש הממשלה נתניהו על כך שלא הכיר ברצח העם באופן חד-צדדי, וקובע שמנהיגות מוסרית אמיתית מחייבת אישור עובדות היסטוריות גם כשזה לא נוח.

בסוף יוני אישרה הממשלה פה אחד החלטה להכיר רשמית ברצח העם הארמני, כששר החוץ גדעון סער הגדיר זאת כחובה מוסרית. עם זאת, שבועות לאחר מכן הושעתה ההצבעה המתוכננת בכנסת ונזנחה כשהפרלמנט התכונן לפגרת הקיץ לקראת הבחירות. רשמית, העיכוב יוחס ל'אקלים דיפלומטי רגיש' ולחוסר שקט אזורי, אך באופן לא רשמי הוא בא בעקבות לחץ כבד מאזרבייג'ן, שותפת אנרגיה וביטחון, ורצון להימנע מניתוק ערוצי תקשורת עם טורקיה. המחבר, סטפן פכדימלג'י, טוען שנסיגה זו היא חלק מדפוס של עשרות שנים שבו ההכרה ברצח העם מתקדמת כשזה נוח פוליטית ונסוגה כשהאינטרסים הדיפלומטיים המתחרים חוזרים. הוא מציין כי במשך למעלה מ-30 שנה, ההכרה במערכה העות'מאנית של 1915 שגבתה 1.5 מיליון חיים ארמניים טופלה כקלף מיקוח אסטרטגי, ששימש לאותת אי-נחת לטורקיה ונקבר כשאזרבייג'ן הביעה 'אכזבה עמוקה'. פכדימלג'י מבקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שלא הכיר ברצח העם באופן חד-צדדי, וקובע שיש לו סמכות לעשות זאת מבלי לחכות להצבעה בכנסת. הוא טוען שהכפפת האמת ההיסטורית לריאל-פוליטיק יוצרת סיכון מוסרי ומאמתת את ההיגיון של הכחשנות. המאמר מסיים בכך שמחוות סמליות של גופים מבצעים אומרות מעט אם למנהיגות חסר הרצון הפוליטי לבצען באמצעות אישור חקיקתי.