גם כאשר העתירה בבג"ץ נדחית - הצל שלה נשאר בחמ"ל | פרופ' משה כהן-אליה

פרופ' משה כהן-אליה טוען כי כוחו של בג"ץ אינו נמדד רק בעתירות שהתקבלו, אלא בהשפעה המוקדמת על החלטות הצבא והמדינה. הוא מתאר כיצד עצם האפשרות להתערבות שיפוטית משנה את התנהגות הצבא והפרקליטות, ויוצרת שרשרת פיקוד מקבילה שבה שופטים שאינם נושאים באחריות ביטחונית משפיעים על מדיניות מבצעית. המאמר מתייחס לעתירות הוראות פתיחה באש בגבול עזה 2018, פרשת בית סוריק, ופסק הדין על סיכולים ממוקדים, ומקשר זאת להתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר.

פרופ' משה כהן-אליה טוען במאמרו כי כוחו של בג"ץ אינו נמדד רק בעתירות שהתקבלו, אלא בהשפעה המוקדמת על החלטות הצבא והמדינה. הוא מתאר כיצד עצם האפשרות להתערבות שיפוטית משנה את התנהגות הצבא והפרקליטות, ויוצרת שרשרת פיקוד מקבילה שבה שופטים שאינם נושאים באחריות ביטחונית משפיעים על מדיניות מבצעית. כדוגמה הוא מביא את עתירות הוראות הפתיחה באש בגבול עזה בשנת 2018, שבג"ץ דחה אך הכניס אותן למסגרת ביקורת שיפוטית, מה שהוביל להצהרת הפרקליטות הצבאית על הוראות "מחמירות". הוא מזכיר גם את פרשת בית סוריק שבה ביטל בג"ץ חלק מתוואי גדר ההפרדה, ואת פסק הדין על סיכולים ממוקדים שקבע תנאים להפעלת המדיניות. המאמר מקשר זאת להתנגדות הימין לוועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, בטענה שבג"ץ היה שותף בעיצוב המסגרת המשפטית הביטחונית ולכן אינו יכול למנות לבדו את חוקריו.