אירופה גירשה את יהודיה - כעת, היא רוצה להחליט היכן יהודים רשאים לחיות בישראל - דעה

במאמר דעה זה, דובי הוניג טוען שהגבלות הסחר האחרונות של בריטניה, צרפת וקנדה על סחורות מקהילות יהודיות ביהודה ושומרון הן חלק מדפוס היסטורי של ממשלות אירופיות המחליטות היכן יהודים רשאים לחיות. הוא מצטט את גירוש יהודי אנגליה ב-1290, את טבח חברון ב-1929 ואת השואה כתקדימים, וטוען שמדיניות זו מענישה יהודים על מגורים בארץ אבותיהם ושולחת מסר מסוכן למחבלים שאלימות יוצרת מינוף נגד ישראל.

במאמר דעה זה, דובי הוניג טוען שהגבלות הסחר האחרונות שהוטלו על ידי בריטניה, צרפת וקנדה על סחורות המיוצרות בקהילות יהודיות ביהודה ושומרון מייצגות המשך של דפוס בן מאות שנים של ממשלות אירופיות המחליטות היכן יהודים רשאים לחיות. הוא עוקב אחר היסטוריה זו מגירוש יהודי אנגליה ב-1290 דרך גירושים צרפתיים חוזרים ונשנים, טבח חברון ב-1929 תחת המנדט הבריטי, והשואה, בטענה שהעם היהודי הקים מחדש את ריבונותו בדיוק כדי לשים קץ לשליטה חיצונית כזו. הוניג טוען שהצעדים הנוכחיים, אף שהם ממוסגרים כמדיניות בנוגע לגבולות ולהתנחלויות, למעשה מענישים יהודים על מגורים בארץ אבותיהם. הוא מבקר את הצביעות של ממשלות מערביות שמטילות סנקציות מבלי לספק משרות חלופיות לעובדים פלסטינים שמאבדים את פרנסתם, ומצטט את סגירת מפעל סודהסטרים כדוגמה. המחבר טוען שהתגובה הבינלאומית לטבח ה-7 באוקטובר - הפעלת לחץ על ישראל במקום להביס את חמאס באופן נחרץ - מלמדת קיצונים שאלימות יוצרת מינוף. הוא קורא לבחינה היסטורית של אחריות בריטניה לטבח חברון ב-1929 ומסכם שהלגיטימיות היהודית לא צריכה להיות תלויה באישורם של אלה שמזיזים את קווי המטרה.