הערות העורך: בעידן של אי-ודאות יהודית, ישראל חייבת לשנות את יחסיה עם התפוצות

צביקה קליין טוען שהגישה של ישראל לתפוצות היהודיות כושלת משום שהיא מתייחסת ליהדות העולם כאל מטופל, מושא הצלה או קהל, ולא כאל שותף. הוא משווה בין חזונותיהם של שלושה פוליטיקאים ישראלים—עמיחי שיקלי, בצלאל סמוטריץ' ויאיר לפיד—שכל אחד מהם מציע כלים ריבוניים (חינוך, עלייה, כבוד) שאינם יכולים לייצר שותפות אמיתית. קליין טוען שהתפוצות שלאחר 7 באוקטובר מורכבות ממתנדבים שבחרו בזהות יהודית, ועל ישראל לתת להם מעמד בהחלטות המשפיעות עליהם.

צביקה קליין טוען שיחסי ישראל עם התפוצות היהודיות שבורים משום שמנהיגיה מתייחסים ליהדות העולם כאל בעיה לניהול ולא כאל שותף להתייעצות. הוא משווה בין גישותיהם של שלושה פוליטיקאים ישראלים: שר התפוצות עמיחי שיקלי, שמעדיף חינוך יהודי פורמלי ורואה ביהדות התפוצות גוועת; שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שרוצה מיליון עולים מצפון אמריקה ואירופה בתוך עשור; וראש האופוזיציה יאיר לפיד, שמציע לקפל את משרד התפוצות לתוך משרד החוץ ולהתמקד בכבוד. קליין מציין שאף אחד מהשלושה אינו מציע ליהודי התפוצות מעמד בהחלטות ישראליות המשפיעות עליהם. הוא נשען על המושג התלמודי 'קימו וקיבלו'—קבלת הברית מחדש מרצון בימי אחשוורוש—כדי לטעון שהתפוצות שלאחר 7 באוקטובר, המורכבות מיהודים שבחרו בזהותם למרות טיסות זולות וחוק שבות פתוח, דורשות שותפות אמיתית ולא כלים ריבוניים. המאמר הוא מאמר דעה המשתמש בראיונות שערך המחבר עם שלושת הפוליטיקאים כראיה לטיעונו.